אווקי אז ממרומי גילי המבוגר (26) חשבתי שהגיע הזמן שנדבר קצת על לגור עם ההורים ולמה למרות הכל , זו הרבה יותר בעיה מפתרון .
במציאות של גילנו ילד שמשתחרר מהצבא (או שירות לאומי לא משנה) במקרה הטוב מוצא עבודה עם שכר מינימום ומעודפת עושה משהו בסביבות 5000 ש"ח לחודש חי מזה וחוסך את השאר. בהנחה שעושה פסיכומטרי מהפקדון או מענק נשאר לו לא הרבה בחיסכון כדי ללמוד וגם שם מספיקה שנת לימוד אחת כדי לבזבז את הכל .
הכל בהנחה שהוא לא עשה טיול גדול .
אצלי המצב הוא די אותו דבר , החסכונות שלי נשרפו , ובלי בן זוג תומך הסיכויי שלי לצאת מפה הוא די קלוש בלי עזרה של ההורים - שלא יכולים לעזור כי יש 3 קרציות לפניי שמצצו להם את הדם עד תום.
לי קרה אותו דבר, במשרת סטודנט שהיא לא משהו בכלל אני מקבלת משהו כמו 2500 ש"ח מתוכם חלק נכבד הולכים לשכר לימוד והשאר לבנק - להלוואות שלקחתי כדי לכסות את השכר לימוד.
לי קרה אותו דבר, במשרת סטודנט שהיא לא משהו בכלל אני מקבלת משהו כמו 2500 ש"ח מתוכם חלק נכבד הולכים לשכר לימוד והשאר לבנק - להלוואות שלקחתי כדי לכסות את השכר לימוד.
אז למה זה יותר בעיה מפתרון ?
בגיל הזה לא רק שחיים עם ההורים חיים על הציפיות המרוסקות שלהם , ובמקרה שלי בגלל שאני הקטנה אני אמורה "ללמוד" מטעיות של אחרים של אלו שהיו לפניי . אבל מי אמר שהטעיות שלי ושלהם הם בהכרח אותם טעיות ? בכל מקרה , לא רק את הציפיות שלהם אני מרסקת אלא גם את של עצמי - כשהייתי קטנה גיל 25 נשמע לי כמו משהו ענק והייתי בטוחה שאגיע לגיל הזה אני אהיה עצמאית , לא חשבתי על חתונה זוגיות וילדים כשהייתי קטנה (כי חיידקים של בנים זה מגעיל...בתקופה של אז ) אבל אז המציאות העיפה לי סתירה מצלצלת , לא מצאתי עבודה אחרי השחרור, הייתי תקועה בזוגיות תקועה , לא היה לי כסף , והיה לי דיכאון כבד ואת כל האופטימיות שלי תליתי באקס - והעניין הכואב הוא שאני לא מאשימה אותו הוא ראה אותי בגרסה כ"כ אומללה כ"כ פחות טובה בהשוואה אליו , שאני שונאת אותו עד היום על זה .
בכל מקרה , הבית של ההורים הוא לא מקום שקט , הכל פה רועש , האחים הגדולים כבר עם ילדים משלהם ואף אחד לא זורק על מי שבגלל נסיבות וסדר הלידה עובר אחרון כל דבר (בעיקרון של "מה שיהיה אחריי כבר לא מעניין אותי")
נכון , אני אמורה לשחרר , אבל אי אפשר לשחרר ממשהו שאתה רואה כל יום נזכר כל הזמן , המוח שלך עושה עיבוד במקומך ואתה חי את זה מחדש , כל פעם .
בכל מקרה , הבית של ההורים הוא לא מקום שקט , הכל פה רועש , האחים הגדולים כבר עם ילדים משלהם ואף אחד לא זורק על מי שבגלל נסיבות וסדר הלידה עובר אחרון כל דבר (בעיקרון של "מה שיהיה אחריי כבר לא מעניין אותי")
נכון , אני אמורה לשחרר , אבל אי אפשר לשחרר ממשהו שאתה רואה כל יום נזכר כל הזמן , המוח שלך עושה עיבוד במקומך ואתה חי את זה מחדש , כל פעם .
די שונה מהסרטים האמריקאיים שמאכילים אותי כל שבת על חיי הרווקות על סקס סמים ורוקנ'קול , סקס אין פה כי חס וחלילה.
אני אמורה לקום כל בוקר להעמיד פנים שאני בוגרת ואז לחזור לחדר שגרתי בו כל החיים עם המיטת נוער המגעילה שלי ולקוות לטוב .
אני אמורה לקום כל בוקר להעמיד פנים שאני בוגרת ואז לחזור לחדר שגרתי בו כל החיים עם המיטת נוער המגעילה שלי ולקוות לטוב .
זה גורם לי לבכות וגם אין תקווה כ"כ כל מאמץ שאני עושה נגמר באותה תוצאה .
מה שבטוח הוא שאם אני אמצא דרך ללכת אני אך פעם לא חוזרת
מה שמביא אותי לסיבה של התקפי חרדה - זה הוריי היקרים והביקורת שלהם והציפיות המרוסקות אני מוצאת את עצמי חושבת על התגובה שלהם , מנסה למנוע עימותים כי בעל המאה הוא בעל הדעה , מנסה להפריד אותם בכוח בכל תחום בחיים.
מה שמביא אותי לסיבה של התקפי חרדה - זה הוריי היקרים והביקורת שלהם והציפיות המרוסקות אני מוצאת את עצמי חושבת על התגובה שלהם , מנסה למנוע עימותים כי בעל המאה הוא בעל הדעה , מנסה להפריד אותם בכוח בכל תחום בחיים.
וביינתיים התואר שלי מתארך הקורסים חרא ואני שוקלת לפרוש
לא אני לא עצבנית פשוט זה הכעס שאני מחזיקה בפנים כדי לא לעשות ריבים
לא אני לא עצבנית פשוט זה הכעס שאני מחזיקה בפנים כדי לא לעשות ריבים
מור
;){kind=link}