ולמרות זאת , שאלת הזהות שלי עדיין לא פתורה , לא לגמרי , לא עד הסוף.
אני בוגרת מכל המחבינות גם חוקית גם מנטלית אבך משהו בי , משהו משדר ילדות , שעוד לא נגמרה ואני גם לא רוצה שתיגמר , לא הזמן לצלצל בפעמון , לא זמן יחתונות , לא הזמן להביא ילדים . מצד שני אני רוצה לעבור לשלב הבא , לקחת ארחיות על הנרטיב של עצמי ,אני רוצה לאהוב ולהתאהב, אבל אני לא מצליחה כי זה אומרלקחת אחריות וזה דורש עימותים שאני לא אוהבת לאחרונה ,"רוח הלחימה" שאפיינה אותי כבר לא שם , נרגעה , לא צריך לצאת למלחמה על כל דבר ועניין. אני לא זוכה לתמיכה מהמשפחה שלי מסיבות שהזכרתי בעבר וכנראה עוד אזכיר בעתמיד , רוב התמיכה זה מהחברים בעיקר ומעצמי בעיקר מעצמי לא משקרת, אני חשדנית, לוקח הרבה זמן להרוויח את האמון שלי וממש מעט זמן כדי לאבד אותו .
הנושא השני זה הלימודים והמקצוע שבחרתי , כן לא נשאר לי הרבה , אני מתחילה את הסמסטר האחרון באוקטובר , ועולה במוחי המחשבה האם בחרתי נכון ? השיקול שלי בבחירת תחום הלימודים היה כלכלי בלבד - רציתי את מה שלא היה לי באותו רגע שזה היה כסף, לא הייתה לי תשוקה לכלום , זו הייתה תקופה רעה במיוחד בחיי. אני רואה את עצמי וחושבת שזה לא מה שרציתי בתור ילדה התשוקה שלי לא שם , התשוקה שלי היא בכתיבה בלעזור לאנשים להגיע למטרות שלהם בללמד וללמוד בליזום , אבל שוב עולה עניין הכלכלי , בים השכל לרגש בחרתי בשכל , אבל אולי זו לא הייתה הבחירה הנכונה למרות הכל , אני מקווה להתסדר במשרה אחרי הלימודים לחסוך כסף ולבחון את מצבי מחדש כאשר כל החוסר תמיכה , הרעש , העצבים מסביב לא לידי .
החרדות שלי עלו פלאים , אני באמת חושבת שזה הגיע לרמה של דכאון אני מתעלצלת לעשות דברים שפעם נהנתי לעשות (כמו לכתוב למשל) חוסר חשק מוחלט ללימודים , פחדים מבעיות בריאותיות שקשורות למ' הנשימה או כל מצב קצת מאיים ולא ידוע גורם להתקף
הדבר היחיד שאני אוהבת זה הכלב שלי , וגם לו אני מאמינה שיכלו להיות בעלים יותר טובים אבא שלי מוציא אותו פעם ביום אבל מרוב שאני מותשת כי אני מגרדת את עצמי כל היום אני רק מתרכבלת איתו לפני השינה והוא יודע שמשהו לא בסדר איתי והוא נהיה כצוב בעצמו.
איכשהו עם כל זה אני צריכה לחשב מסלול מחדש
;){kind=link}