בזמנים האחרונים , סקלת המחשבות שלי נוטה לכייון היותר שאפתני , ולמקום היותר מסוכן שזה לרצות דברים עבור עצמי.
נמאס לי מהקריזות של ההורים על אותם דברים 30 שנים , נמאס לי שאומרים לי ללכת להתחתן, לא אני לא אצא עם כל אחד ובטח שלא אתחתן עם כל אחד, לא אני לא מתפשרת , כן גם אם המחיר של זה זה להיות לבד אני לא אתפשר. למה זה לא ברור?!
אני מרגישה שהלימודים אמורים לקדם אותי אבל הם רק תוקעים אותי במקום , עושים אותי נזקקת , כלכלית , חברתית , לימודית, וזה שאני בסוף זה אפילו יותר מתסכל רואים את קו הסיום אבל לא מגיעים אליו.
כולם מלחיצים " את תכף בת 27" , בדיוק אני אהיה בת 27 פעם אחת , ולמשך פרק זמן מסויים אני רוצה להיות חופשייה.
לא רוצה להיות כבולה לילדים\חבר\בעל (לא שיש לי בעיה עם אף אחד מהם)
לא רוצה כאבי ראש
רוצה להיות חופשייה
במקום משלי , עם חוקים משלי , ושהדברים נעשים תחת התנאים שלי.
לא רוצה להיות כבולה לילדים\חבר\בעל (לא שיש לי בעיה עם אף אחד מהם)
לא רוצה כאבי ראש
רוצה להיות חופשייה
במקום משלי , עם חוקים משלי , ושהדברים נעשים תחת התנאים שלי.
שאיפות ורצונות, ואז בום.
המציאות סטרה לי חזק על הפנים.
המציאות סטרה לי חזק על הפנים.
ודמעות יורדות לי , למרות שאני לא מהמתבכיינים.
;){kind=link}