זה השתנה ב2015
בשמו השני הוא נקרא חיים , והוא באמת ייצג את החיים , הוא היה אחד האנשים האופטימיים שהכרתי
למרות שהרקע שלו היה קשה יותר מכל אחד אחר שהכרתי .
היה שיחות נפש עם סיגריה מאחורי שערי בית ספר , כשהיינו אמורים להיות בשיעור , אבל למי היה אכפת
היה צחוקים עצות וריבים , עד אותו ים ארור ביולי 2015 .
וזו לא הייתה מלחמה , ולא מבצע אלא פשוט תאונה שהייתה יכולה להימנע.
המחשבה הכי כואבת לי מכולם , זה לדעת שאני חייתי יותר, ממך, דבר שנראה לי לא הוגן לכל הדעות .
והכאב הכי גדול , זה על מה שכבר לא יהיה, החתונה שלך שבה אני לא ארקוד, הילדים שלך שאני לא אראה,
החיוך שלך יהיה קפוא לנצח בתמונה ישנה , ואת הקול שלך אני לא אשמע יותר במציאות , רק בהקלטות ,
הייתי בקבר שלך פעמיים, פעם אחת בהלוויה שלך, ופעם אחרת ביום השנה שלך , מאז לא הלכתי יותר , אני לא יכולה
אתה יודע יותר טוב מכולם איך אני מתחמקת מעצב, מדברים רעים, לא רוצה לדעת לא רוצה לשמוע, לא רוצה להאמין שיש רוע בעולם
אבל העצב מצא את דרכו אליי ונתן לי סטירה על הפנים , עונש כנראה והדבר היחיד שממלא אותי זוהי חרטה , חרטה על זה שלא הלכתי לבקר מספיק,
חרטה על הדברים הרעים שאמרתי לך , למרות שהשלמנו , אבל עכשיו אני מוכנה להחליף איתך.
היום שהודיעו לי שאתה לא פה היה יום שישי , אותו אני לא חושבת שאני יכולה לשכוח את היום הזה אף פעם ובהלוויה שלך כל החברים שלנו, כל האנשים מהבית ספר ומהצבא , וברקע השירים שאהבת לנגן ולשיר ואז מישהי צעקה "למה"? , גם אני רציתילצעוק אותו דבר אבל הקול שלי בגד בי , לא יכולתי לעשות כלום, לראות כלום, לחשוב כלום, היה הפך שחור תוך רגע אחד ואני עדיין לא רוצה להאמין, לא רוצה לראות ,לא רוצה לשמוע , אני רוצה שתחזור .
אבל יודעת שזה לא יקרה , והיגיעה הזאת קורעת אותי מבפנים
אז אני מנסה להתעלם , אבל היום , יום הזכרון ,קןרע אותי מבפנים וכל שנה כמו סכין קרח חד אל תוך הלב.
"לזכור ולא לשכוח".
;){kind=link}